מסע בתוך החמישים

אחרי יום ארוך ומעלף [עליו עוד אכתוב פעם] הגענו לטיביליסי - עיר הבירה.

From חגיגת הצוענים

לאחר שהתמקמנו במלון בוטיק קטן במרכז העיר, יצאנו לארוחת ערב בבית מקומי. מהרגע שהגעתי לשם, אפפה אותי תחושה שאני ניצבת בסרט “חגיגת הצוענים”. המראות, האוירה והמוסיקה המקומית שֲתלו אותי ממש לתוך סצינה מהסרט.

From חגיגת הצוענים

העליבות פשה בכל, אבל הירוק המצמח מחפה ומסתיר מעט

From חגיגת הצוענים

“הארמון” מזכוכית של האוליגרך מספר אחד בגאורגיה, משקיף על העליבות מלמעלה. כמו שכבר הזכרתי בפעמים קודמות. גאורגיה ארץ של קצות.

הבית בנוי בצורה של חצר איטלקית וגרים בה בהרמוניה מספר משפחות. המבנה בנוי סביב חצר מרכזית ומרפסת המשקיפה אל החצר בה מתוחים חבלי כביסה ודלתות הדירות שבקומת החצר.

From חגיגת הצוענים

אני עולה אל הקומה העליונה

From חגיגת הצוענים

מבט קצר אל החצר, מציג לראווה ולתאווה את השולחן המפואר שנערך לכבודנו במרכזה

From חגיגת הצוענים

בין חבל כביסה אחד

From חגיגת הצוענים

למשניהו [זה שהמתוח מעל למרצדס המבריקה].

From חגיגת הצוענים

שכן מעיף מבט סקרן אל החצר הערוכה המתמלאת אורחות רעשניות

From חגיגת הצוענים

הצבע מתקלף וערימות גרוטאות מונחות בכל מקום

From חגיגת הצוענים

רצפת העץ הזו ידעה ימים יפים יותר…

From חגיגת הצוענים

אני יורדת אל שולחן הסעודה שבראשו יושב ארמני חביב המַעֲרֶה לתוכו מהייש המקומי

מה לא היה שם?

From חגיגת הצוענים

סוג של חביתיות, ממלואות גבינה

From חגיגת הצוענים

עוד סוג של חצ’פורי

From חגיגת הצוענים

ירקות ממולאים, הטעימים שאכלתי מימי

From חגיגת הצוענים

מעדנים בלי די, עוד ועוד ועוד אוכל נערם על השולחן. אין ספק שהגאורגים הם המארחים הנדיבים ביותר שקיימים עלי אדמות.

From חגיגת הצוענים

ילדי המארחים שרו לנו שירים עם פטריוטיים מקומיים

העיניים לא שבעות מהמראות הסותרים

From חגיגת הצוענים

פינה ירוקה

From חגיגת הצוענים

בחצר העלובה

From חגיגת הצוענים

הארמני החביב, שהתאהב בסיון מהרגע ששם עליה את עיניו, מביא גיטרה מנגן ושר לה ולנו שירים

From חגיגת הצוענים

המקפיצים את הבנות והן פוצחות בריקוד עם המארחים עד לשעות הדי מאוחרות

From חגיגת הצוענים

בדרך חזרה למלון אנחנו עוברים ליד בנין העיריה המואר של טביליסי. אני מעבירה שיחה עם דינה, המארחת שלנו, שמפצחת לי את “סוד” המרצדס שחנתה בלב החצר.

בגאורגיה, חלק גדול מהמכוניות מוברחות, המחירים שלהם מאוד זולים [יחסית]. אין מיסים, אין ביטוח, לא צריך להיות מליונר כדי לקנות זה סוג של רכב, אם יש לך עבודה מסודרת, ומשכורת יפה [אנשי הצבא והמשטרה כדוגמא] מכונית שכזו בהשיג ידך. לכן על הכבישים ובתוך הערים ליד בתים מטים ליפול, ניתן לראות מן מראות “בלתי אפשריים” שכאלה, לצד מכוניות לאדה משנת תרפפ”ו.  עשית תאונה, הלך האוטו אין על כך פיצוי, גם לא על פגיעות גוף… קונים חדש ואם חלילה נפצעת, אם אין לך כסף, הטיפול שתקבל מינימאלי - אין שם ביטוח בריאות בסיסי.

יום מלא וגדוש מסתיים לו בחגיגה צוענית שלעולם לא תשכח.

.

כהרגלי בקודש, אני מתיישבת לי בערבי החורף האלה מול הטלויזיה מכורבלת בשמיכה, חם ונעים לי.  כשצפיתי שלשום בשטפונות בדרום וראיתי את פעולות החילוץ חשבתי לעצמי, איך כל שנה מחדש, היופי הפראי של הטבע גובה לו קורבנות.

From תל קטרה - פריחה

כשצילצל הטלפון והשם של הבת שלי הופיע על המסך הסלולארי, ממש בסמוך לתמונות שעל מסך הטלויזיה, הדבר האחרון שציפיתי לו היה לשמוע שאני מכירה את האיש הנעדר. תחושה שכל האברים בגוף מתכנסים לאגד במרכז הגוף וכמו נופלים לתהום, היכתה בי.

From תל קטרה - פריחה

תחושה מעוננת של מלנכלויות כבדה מלווה אותי ביומיים האחרונים. אנחנו תמיד מרגישים נורא מול אסונות, אך כשהשמות הופכים למוכרים זה כמו חותך בבשר החי. אני חושבת לעצמי על איך כל הפרופורציות משתנות לפתע… הצורך “להתמסכן”, הקיטורים היומיומיים, המחלות, הן אפסיות מול המוות. פורופורציות, כן פרופורציות.

*

כדי לא לתת למלנכוליה למשול בכיפה, אספתי את עצמי ויצאתי לתל קטרה ממש פה ליד הבית…

From תל קטרה - פריחה

קיוותי לפגוש פריחה, אך האשלים השרופים רק חידדו את תחושת האובדן שלי בתוך עצמי.

From תל קטרה - פריחה

ירוק הקיף אותי מכל עבר [מבט אל שפלת יהודה]

From תל קטרה - פריחה

ירוק מרגיע

From תל קטרה - פריחה

פה ושם האירה אלי חרצית כמו שמש מחממת. הייתי כבר בדרך חזרה כשעיני קלטה במדרון

From תל קטרה - פריחה

נקודת צבע אדומה

From תל קטרה - פריחה

כלניות קטנטנות

From תל קטרה - פריחה

ממש בגובה הירק, מנקדות בצבען העז את המדרון

From תל קטרה - פריחה

צעד אחד בלתי זהיר ואני כמעט עולה על איריס

From תל קטרה - פריחה

צהוב עז - איזו הפתעה. חשבתי שהאיריס הארצישראלי לבן, כמו שראיתי אצל עננת

From תל קטרה - פריחה

בקרבת האוטו פגשתי גם בלבנות 

From תל קטרה - פריחה

 העטורות קוים כחלחלים יפיפיים.

כששבתי הביתה העגמומיות עטתה קלילוּת מרופדת בידיעה שמלווה אותי עוד מימי הדובי. הכל תלוי בי ובנקודת המבט שאני מאמצת לעצמי, בזכותם החיים שלי יפים על אף הכאב הנוגע בי יום יום.

בפינת הרחובות ברודווי - ליברטי עומד לו פסל רחוב בצורת ריבוע אדום

From ניו יורק

ממש בפינה הצפון מזרחית של האזור הפיננסי

From ניו יורק

מקרוב

From Online Edits

זוית אחרת

From ניו יורק

ועוד אחת.

*

הרשומה בעקבות התמונה הזו:

http://flashespics.wordpress.com/2010/01/14/חלון-הזדמנויות 

*

שבת שלווה לכולם

[הצילום שלי עדין לגמרי בתולי בתקופה ההיא]

מתוך ערוץ ה - Arghuni אנחנו מתחילים לטפס שוב על ההרים  כדי לשוב לגודאורי

 

הנהר השוצף

מלוה אותנו לאורכה של הדרך

 

אני מצלמת בלי הכרה

פריחה מרהיבה מכל עבר

פינת מנוחה לטראקיסטים שחוצים את ההרים האלה ברגל

שרידי קולחוז, בו היו מכינים גבינות, מהתקופת הקומוניסטית

 

מים מכל עבר והג’יפ עובר בסך

עדרי כבשים

  

ורועים

עדרי סוסי פרא

בצד היאלות - מגורי הרועים בשטח

 שלא נשכח שאנחנו על הדרך הצבאית, מגדלי השמירה מציצים אלינו במעלה המדרונות

גם הפרות לא נפקדות מהדרך

אחד הג’יפים מעלה עשן

ושמוליק מנצל את ההפסקה להראות לנו את הדרך על המפה

התגברנו על התקלה והגענו לנקודה הכי גבוהה, ממש אפשר לגעת בעננים,

מעבר ההרים - גובה 2100  מטר

מעיפים מבט אל המשכה של הדרך אל “הכביש” שעליו ניסע עוד כמה דקות

המקומיים

חיים מבודדים בתוך הנוף היפיפה הזה

הנה אנחנו שוב בפאתי אגם ז’ינגוואלי המוכר 

עוצרים ליד מפגש נהרות מעניין

אחד הנהרות זרם בתוך שטח עם אדמה כהה, השני בתוך בהירה יותר,  בנקודת המפגש אפשר לראות את השוני בצבעי המים עד להפיכתם לאחד

 

רגע לפני שנגיע למלונית לנוח מיום ארוך, אנחנו עוצרים לנוח בפונדק דרכים מקומי,

לקראת יום המחרת שהיה אחד משיאי הטיול

*

האלבום למתעניינים

שמוליק פרידמן

טל` 050-8272935/6

כשיצאנו לכיוון אגמון החולה בשעה שלוש לפנות בוקר

לא ידענו מה צופן בחובו היום הזה.

כשהגענו, קידם את פנינו מראה אנגלי אופייני

ערפילים כיסו את כל החולה

המצלמה סרבה להתפקס, המראה היה מטושטש לחלוטין

האובך שלט בכיפה

אנגליה, כבר אמרנו

לאט לאט התקרבנו אל העגורים

המתעוררים ליום חדש

הצבעים מרהיבים

 בזכות האובך.

התוכניות לצלם את הזריחה עלו בתוהו

 השמש התגלתה מבין הערפילים כשהיתה כבר די גבוהה בשמים

צבע זוחל אט אט אל תוך התמונות

גם הטרקטור, הופך לפתע צבעוני

אנחנו מתקרבים והעגורים נמלטים

תמונה אחרונה לפני שנשוב אל נקודת ההתחלה.

אחרי מנוחה קצרה חזרנו אל השטח. הפעם לבד עם רכב גולף הנוסע במהירות של צב

יכולנו להתעכב בנחת אצל הדשאים

שהיו מכוסים בטללי בוקר שנראו כיהלומים

לפגוש בפרת משה רבינו בין העלעלים

בצפון הקריר, מתגלים צבעי הסתו האמריקאי המדהימים

פגשנו בסנונית רפתות

בלבנית קטנה הסועדת ליבה במעדן צרפתי - רגלי צפרדעים

ובזוג סיקסאקים

עברנו ליד תצפית השקנאים [שלא היו]

ולפני סיום, פגשנו גם בכמה פרפרים.

הנוף המורבידי שפגשנו בתחילת היום, הפך בהמשך ליום חמים להפליא

את הנסיעה חזרה הביתה, עשתה סיון בנימנום קל

ואני, כדי למנוע את טשושט ראיית הכביש בדרך הביתה,

 הערתי לתוכי מלוא כוסות קפה שדאגו להשאיר אותי ערנית.

*

אלבום החולה למעוניינים

.

From החולה

. 

“ויש אדם אוהב אדם אחר

באהבה צומחת בלילות

אשר לא תִּפָּגֵם לא תחסר

גם בעבור ימים אחר לילות”

.

“יש לב נמשך אל לב קָרֵב

באהבה של רוח וּלְבוּשָה של גוף

בה כל אשר אבד מכבר מלב

דומה נמצא לפתע בָּאהוב”

                            / נתן זך

From החולה

. 

“כשהלכת ממני הלכו ממך

פניך בחפזון סוער של פרידה…

.

…ובבוקר לא הצלחתי להסיר אותן

מזכרוני לקלף אותן מעל פני

                             / אשר רייך

From החולה

.

תאהבו הרבה השנה

♥

יהודית

From שתילי מבנים

מבט אחרון מחלון הבית בו שהינו, אל ערוץ ה - Arghuni שעומקו כ 1,400 מטרים

אנחנו יוצאים ברגל אל שתילי העתיקה

From שתילי מבנים

הכפר הוא למעשה קומפלקס יחודי של מבנים מתקופת ימי הביניים המוקדמים המהווים מצודה מבוצרת על גבול צצניה , בחלק  הצפוני מזרחי של המדינה.

From שתילי מבנים

 המצודה מורכבת ממבנים מדורגים.  חלקן דירות שטוחות גג, חלקו אזורים מקורים ו - 60 מגדלים המקובצים יחדיו כדי ליצור שרשרת אחת של ביצורים.

אנחנו מוקפים  בירוק שמנוקד

From שתילי מבנים

בפרחים

From שתילי מבנים

From שתילי מבנים

וצבעים מרחיבי לב ונשמה

 

בגאורגיה כל חוחן הוא מלך

From שתילי מבנים

המבנה בעל שיטה אדריכלית ייחודית. המתכננים הבינו את מגבלות המיקום ובנו מבנה מולטי פונקציונאלי . זהו  מבנה עירוני יחודי הכולל:  מגדלים, מתחמי מגורים, אזור חקלאי וקפלות

From שתילי מבנים

 האותנטיות של שתילי נשמרה לחלוטין, ומצבם הפיזי של המבנים מצוין.

From שתילי מבנים

אנחנו עוברים בין הבתים ובתוכם

From שתילי מבנים

From שתילי מבנים

על כל לבנה חשופה צומחת לה מושבת נבגים

From שתילי מבנים

From שתילי מבנים

 המבנים עשויים אבן מקומית וטיט

From שתילי מבנים

קהילת שתילי המובודדת יחודית, ניתן להשוותה לקהילות המבודדות בהרי ההימליה

 אונסקו  לקח על עצמו את שימור המקום עד כמה שיותר צמוד למקור - הקווקז האמיתי

From שתילי מבנים

From שתילי מבנים

אנחנו יורדים אל עבר הנהר

From שתילי מבנים

על גדותיו מחכים לנו הג’יפים כדי להחזיר אותנו לגודאורי

From שתילי מבנים

 לא לפני שנעיף מבט אחרון אל המצודה בשתילי שמסווה עצמה בצורה מושלמת בנוף שסביבה

*

ניתן ללחוץ על הץמונות להגלה, לחיצה על הקישור מתחת לתמונות תביא אתכם לאלבום כולו

בשעה טובה אנחנו בשתילי

סיון, עלווית ואני מקבלות חדר בבית מקומי

ברגע שפתחנו את הדלת

From שתילי - סוויטה

קיבלה את פנינו מעין אכסדרה ממנה פנו דלתות לכל הכיוונים

הרחוקה מצד שמאל זו הדלת לחדר של סיון ושלי

הריצפה היא ריצפת עץ הצבועה בצבע פלסטי חום, כמו גם התיקרה הצבועה לבן

From שתילי - סוויטה

על הקיר ממול שכב בפיסוק רגליים דוב לשעבר, אותו צד בעל הבית באחד החורפים

From שתילי - סוויטה

החדר השינה הימם אותנו [המיטה של סיון]

זו לא הדלות שהפתיעה

From שתילי - סוויטה

זו המיטה שהתחתית שלה עשויה כולה קפיצים ועליה מונח מזרון בד כלשהו

כשהשתרעתי עליה, היא שקעה והפכה כמעט לערסל, וכל תנועה שלי גרמה לכך שהרגשתי

חצי טרמפולינה חצי ערסל שנע מצד אל צד

[שלא לדבר על העובש או מה שזה לא יהיה שם על הקיר]

כשהייתי ילדה, היו להורים שלי מיטות דומות בצבע חום מוזהב אותן הביאו איתם מהולנד, אך ההתכרבלות שלי במיטה שלהם זכורה לי כחוייה נהדרת של חמימות השמיכות והחיבוקים ללא שום טלטלות ערסל…

From שתילי - סוויטה

בפרוזדור ליד הכניסה לחדר האמבטיה, בתוך הארון על קולב, היה תלוי המעיל הצבאי של בעל הבית ועל הכתפיים הדרגות שלו.

From שתילי - סוויטה

חדר אמבטיה  * * * * *

From שתילי - סוויטה

מבט על הכיור שעשוי מסתבר ממתכת מצופה סוג של אמייל. משהו שלעולם לא ראיתי לפני כן, אפילו לא במעברה בקרית גת בשנות ה - 60

From שתילי - סוויטה

המים כמו שאתם רואים עוברים בתוך “סגסוגת זהב” שרק נראית כצינור פלסטיק מימי תרפפו

והברז - ברז יוקרתי עם ידית זהב אדומה שעדין לא הגיע לארץ הקודש

האריחים, הם אריחי שיש “מיוחדים” שנחצבו בהרי הקווקז, ולשמחתי לא נשרו מהקיר בשעה שצעדתי קלילות בצעדי הדובי שלי לשטוף פנים לפני השינה ובבוקר. 

From שתילי - סוויטה

בטוש “הרוטט” לא השתמשנו, היה גבול לנסיונות שהיינו מסוגלות לחוות ביום אחד

על המים שלא ירדו בשירותים, תרשו לא לא להרחיב

From שתילי - סוויטה

הנהו הסלון שהיה די מפתיע, קרני אייל מכל עבר, גם הם פרי הציד של בעל הבית 

From שתילי - סוויטה

על השולחן טלוויזה ולידו הפסנתר!

לא חשוב באיזו תנאים אתה חי בגאורגיה, אבל הפסנתר הוא כלי שנמצא בכל בית ויהא זה הדל ביותר.

From שתילי - סוויטה

 המטבח, היה המפתיע ביותר בעיני, מטבח חדיש יחסית, עם טוסטר אובן ומיקרוגל, מקרר חדיש ומקפיא ענק לשימור אוכל לימי החורף הארוכים בהם הם מנותקים חודשים ארוכים מכל צוויליזציה

מעל כל “הדלות” הזו, שנדמה לי שרק בעיננו היא נראית כדלות, ישנם אנשים שהחום והחביבות שלהם עוטפים אותך בפשטות ובשמחת החיים שלהם, וזה שווה בעיני את הכל.

צדק שמוליק שנתן את המקום הזה לנו, כי הבנות האחרות לא היו מקבלות “תנאים” כאלה בהבנה, למרות שידענו מראש שלילה אחד נישן בבתי מקומיים. עבורי זה היה אחד משיאי הטיול ולא הייתי מוותרת עליו.

 

*

שמוליק פרידמן

טל` 0508272935/6

 Long time no write

בעת האחרונה קצת קשה לי לאסוף את עצמי ולכתוב. אולי כל הכתיבה שיש בי התמקדה במילים וברגשות שנשרו ממני בבלוג של  רשפים

הנה אני כאן בנסיון להשלים את שהחסרתי ויש לי המון.

השבועות האחרונים שלי היו בסימן מפגשי חברות. נפגשתי עם חברות מהוירטאליה, עוד מימי פורום דור שני לשואה, נפגשתי פעמיִם עם חברות מהבלוגיה ובשבוע שעבר נפגשתי עם חברות הילדות שלי.

את המפגש קבענו “אצל פיני בחצר”, מקום שנראה אידיאלי. שילוב של אוכל טוב, ים וחברותא, מתכון מנצח ליום של כייף.

[אצל פיני בחצר הייתי פעמים רבות, עוד מימי הדובי, ומעולם לא התאכזבתי]

כתמיד מפגש חברות זה מפגש שהחיוך בו לא יורד מהפנים והצחוק מתגלגל

לאחר עיון בתפריט הזמנו יחדיו 12 מזטים וסלט משותף גדול יותר

המזטים היו טעימים אם כי חלקם היה עם כוסברה…

למנה עיקרית הזמנתי מרק רגל, שהיה עבורי ארוחה שלימה

שתיים מאיתנו הזמינו מנת דג שהיתה כל כך טעימה שלא הספקתי לצלם

שתיים אחרות הזמינו כבד עוף על מצע פירה תפוחי אדמה. המנה הגיעה עם פירה שהיה מיימי ובטעם אבקה. קראנו למלצרית שמיד קראה לאחמ”שית שלה, התלוננו בפניה על הפירה. היא לבשה מיד פנים זועפות ואמרה שמעולם איש לא התלונן על הפירה. או קיי, הנה לך התלונה הראשונה!

היא הציעה להחליף את הפירה בתוספת אחרת בפנים חמוצות.

אחת מהן לא היתה מעוניינת במנה הזו ללא הפירה. כאן, יצאו מפיה של הגברת אחמ”שית פנינים, איך זה שאנחנו מבקשות להחליף מנה אם רק התוספת לא טעימה?! מה אנחנו חושבות לעצמינו?!… כשהערנו לה על צורת ההתבטאות שלה, חטפה בזעם את הצלחת והלכה.

אחרי כמה דקות שבה, זרקה על השולחן תפריט והודיעה לנו “שהלקוח לא תמיד צודק” ושנבחר משהו אחר. החברה שלנו ויתרה על התענוג, התאבון אבד לה. 

למרות הכל ואף על פי, נשארנו שם לפטפט ולצחוק כארבע שעות כשתוך כדי אנחנו מקנחות

 

בגלידת וניל שנחה לה בתוך סילן, מעליה היתה טחינה גולמית עם סיבי חלבה ושבבי פיסטוק - יאמי!

 ובטרין שוקולד בלגי עשיר, טעים ונמס בפה. 

כשיצאנו משם בשעות אחה”צ המחשיכות, טיילנו לאורכה של הטיילת לעת שקיעה

פגשנו את אלה שנמו להם את תנומת אחר הצהרים

פגשנו את היוגיסט הנצחי

את הרץ המתמיד

זוג גולשי גלים בסיום יומם

ושקיעה,

 

שנטפה קיטש

הרבה קישט, ממש כמו החיים.

לסכום, אין ספק שלפיני בחצר לא נגיע שוב, אבל לחופה של העיר תל אביב נגיע גם נגיע.

*

מתנצלת על איכותה התמונות, הן צולמו במצלמת הטלפון

 אזהרה: את הרשומה מלוות תמונות קשות לצפיה

1945 - הדי המפלה של היטלר נשמעים בכל חלקי יבשת אירופה, הנורא מכל כבר גלוי לכל, אך איש עדין לא מבין או יודע עד כמה זה נורא. התיעוד הצילומי, במיוחד של שחרור המחנות מהווה נקודת מפנה בין התופת לבין זיכורנה.

כוחות הברית שולחים צוותי צילום אמריקאים ואנגליים לתעד את שיחרור מחנות ההשמדה – צילומים שהפכו מיד עם צילומם ל - איקונות של הרשע. בין הצוותים שרובם היו גברים בולטות שתי צלמות:  מרגרט בורק -וייט (Margaret Bourke-White) ולי מילר (Lee Miller) שההסתכלות שלהן על העולם היתה יחודית ושונה.

מרגרט בורק -וייט (1904-1971)

גדלה לאב יהודי ולאם אירית, הכרותה עם הצילום באה לה מאביה שעסק גם הוא בצילום. היתה שמאלנית בדעותיה בעלת מודעית חברתית ברורה, שאותה פיתחה במיוחד בשנים בהן היתה נשואה לסופר האמריקאי קולדוואל (Ereskin Kaldwell), איתו הסתובבה ברחבי דרום ארה”ב בשנות השפל ותיעדה במצלמתה את המראות.

בורק-וייט מודדת אור ליד עגלה עמוסת גופות

היתה אישה צלמת פורצת דרך. הראשונה שתיעדה את תעשיית הברזל העוצמתית בארה”ב. הדבר פתח לה את דלתות ביה”מ לאחר המהפכה,  והיא היתה לצלמת המערבית הראשונה והיחידה שהותרה כניסתה למדינה. הצטרפה למגזין “לייף” מיד עם היווסדו וצילום שלה מעטר את עמוד השער של הגליון הראשון בשנת 1937. היתה במוסקווה כשהצבא של היטלר פולש אליה בשנת 1941. התמונות שלה המתנוססות מעל דפי הלייף, הן הראשונות המביאות את המראות משם. היתה האישה הראשונה שהוכרה ככתבת המלחמה של צבא ארה”ב, וחצתה את הגבול הגרמני עם הכוחות של פאטון.  הצטרפה לחיל האויר היתה צלמת החיל. היתה לאחת מהצלמים הראשונים שנכנסה למחנות המוות.

התמונת שלה היו כל כך משכנעות עד כי ה”לייף, שנמנע עד אז מלפרסם תמונות עם ההיבטים הבלתי אנושיים של המלחמה, החליט לשבור את המסורת והתמונה הזו “החיים המתים של בוכנוואלד” הפכה לקלאסיקה, אחד מעשרת צילומי העיתונות שהפכו לאייקונים של המלחמה הנוראה הזו.

 Margaret Bourke-White ©

 Margaret Bourke-White © מתוך אלבום בוכנוואלד - לייף 

לבורק-וייט לא היה קל להסתובב במחנות ולצלם, היא סיפרה שמצלמה הוותה עבורה את המחסום שבינה לבין המראות הנוראים בהן חזתה במחנות המוות.

   

 Margaret Bourke-White © הריסות נירנברג

הצילום שלה נקי וברור, מביאה את המראות כהוויתם. הצילומים שלה מאופיינים באמפטיה וברגישות חברתית.

לי מילר (1907-1977)

לי מילר היא שילוב לא שיגרתי של כמה מערכות חיים שונות. היא נולדה בניו יורק בגיל שבע עברה התעללות מינית דבר שהטביע חותמו של המיניות המודגשת שלה. ליופי הבולט שלה היתה השפעה על דרכה כדוגמנית אופנה. נחשבה למוזה של הסוריאליסטים מאן ריי ופיקאסו. היתה המאהבת של מאן ריי ומפיעה ברבות מיצירותיו, פיתחה יחד איתו את טכניקת ה”סולריזציה” בצילום. מילר לא בסתפקה ב”להצטלם” בלבד והפכה בעצמה לצלמת מפורסמת.

בשנות המלחמה היא כיסתה מטעם עיתון ה”ווג” את הבליץ בלונדון. 

 Lee Miller©

נשים עם מסכות אש, צילום סוריאליסטי, מעביר משהו שהוא מעבר לתיעוד.

מילר תעדה את הפלישה לנורמנדי, את שחרור פאריס ולבסוף את שחרור מחנות המוות בגרמניה.

לי מילר עם חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי – צילום דויד שרמן

 Lee Miller© מבטים אל הבלתי יאמן

מילר הקפידה להדגיש ש”לפעמים היתה לה “בטן קרה” מול המראות הנוראיים, אפילו יותר מכל  גבר”

הצילום של מילר קשור עמוקות עם עברה הסוריאליסטי, שלא התכוון לשעשע את הצופה אלא לזעזע אותו. יש בצילום שלה משהו מאוד מורבידי. המוות דוחה ומושך אותה בו זמנית.

 

 Lee Miller© קצין אס אס בתעלה

אין ספק כי הצילום המפורסם ביותר שלה הוא הצילום: באמבטיה של היטלר שצולם על ידי דויד שרמן.

לי מילר מגיעה לדירתו של היטלר במינכן ומצטלמת באמבטיה שלו. התמונה מתוכננת לפרטי פרטים, מהתמונה של  היטלר בפינת האמבטיה, הפסל הנשי [ונוס?]על הארונית, המדים המונחים על הכסא ליד ועד לנעלים שאפר וריח הקורבנות עדין דבק בהם…  זו תמונה שבאה לזעזע את הצופה. הִטהרות מרוּח וריח המוות, היכן? בתוך האמבטיה של הרֵשע בהתגלמותו [טומאה] – היטלר.  יש בצילום הזה משהו מאוד נרקיסיסטי, המיניות נוכחות בצילום, היא חוזרת פה אל עברה כדוגמנית העומדת מול המצלמה ולא מאחוריה.

באחת הפעמים מגיעות שתיהן לזירת צילום בלייפציג יחדיו – חדר בו נמצאים מתים קצין/פקיד (ראש עיריית לייפציג?) נאצי עם אשתו ובתו, שהתאבדו עם פלישת כוחות הברית לעיר .

כל אחת מהן מצלמת את המקום מנקודת מבטה הייחודית

 Lee Miller©

Cבורק – וייט מצלמת את כל החדר, מבט על [אותו סיגלה לעצמה בהיותה צלמת חיל האויר]. הדמויות, הרהיטים, שולחן העבודה ופרטיו, השעון שעל הקיר, כל דבר חשוב. הסתכלות סוציולוגית מאקרו.

 Lee Miller©

לי מילר מתקרבת לבחורה עד למרחק אפס כמעט, סוג של מציצנות. משיכה אסטטית,  אינטימית, פסיכולוגית למוות. היא מתמקדת במיקרו.

* * *

בורק-וייט  אמריקאית במובהק, שהמודעות החברתית שלה היא המניעה אותה - המשיכה בצלום חברתי.  לאחר המלחמה, היא נוסעת לתעד את האפרטהייד בדרום אפריקה ומאוחר יותר מצטרפת למהטמה גנדי בהודו.

לי מילר היא אינטימיסטית, רגישה, חושנית, רואה באמנות דרך להעביר מסר. לאחר המלחמה שקעה מילר בדכאונות, התמכרה לאלכהול, נפטרה מסרטן בגיל 70. מילר לא הצליחה מעולם לשחרר את ריח דאכאו מנחיריה. 

בוקר-וייט ומילר, שתיהן צלמות שהזהות הנשית שלהן השפיעה על האופן שבו תיעדו את המלחמה. הצלומים שלהן הראו לעולם באופן ישיר את מימדי הרשע, ובכך קבעו את הסטאנדרט הגבוע ביותר שהיה עד אז לתאור הזוועות - סטאנדרט שיקבע את אופי תיעוד האסונות בעתיד. ממבט על צילום עיתונאִי ישראלי של אסונות במדינה שלנו כיום, אפשר לומר בוודאות ש”התלמיד עולה על מורו” ולא לטובה לצערי.

*

ממליצה ללחוץ על הקישורים הפותחים עוד אפיקי אינפורמציה על שתי הצלמות המחוננות אלה.

* *

הרשומה מבוססת על הרצאתה של איילה ונגרוביץ פלר בכנס “נשים ושואה”, בית ברל, אוקטובר 2009

מנוי כבר עשיתם?

לא לשכוח לאשר מנוי במייל שלכם!